<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ג ח"ב</h1>
<h2>דף יא:</h2>
טענה ב' כסף וההודאה שוה פרוטה כשאין שם עד א' ואין בית דין נזקקין לפחות ואין משביעין אותו לפחות ומפרש בירושלמי שהשתי כסף הן שתי מעין שאין מטבע כסף בשקל צורי פחות ממעה והוא גרה וכתבו ר"ח ורי"ף כי הפרוט' חצי חבה וקצ"ב פרוטות בדינר נמצאו ב' מעין ס"ד פרוטו' שהן ל"ב חבות שהן משקל לב' שעורות של כסף נקי ובפחות מכאן לא מיחייב שבועה. וכתב הרמב"ם כי כל כסף של דבריהם כסף מדינה שהוא א' מח' בכסף והשאר נחש' אבל מעה היה כסף נקי ולפי זה תקנו הטענה שתי כסף ולא עשו אותה שתי שקלים בשקל הקדש זה נראה לי בשיעו' כפירת הטענה ורבותי הורו שכפירת הטענה היא משקל י"ט שעורים וחצי שעורה מן הכסף ויראה לי טעות ויש לי כמה ראיות לסתור אותו הדרך ע"כ. ואם הוא כלי כגון שתבע שני מחטין צריך שישוה כל אחד פרוטה שבועות. ופרש"י כך הוא הגרסא ואפילו מחט וכתבו התוספות כי בעינן שיהיה בה שוה פרוטה וכן בירושלמי ורבי' האיי כתב כי בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוט' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי' טענה שתי כסף כי אין משביעין אותו בית דין שבועת התורה עד שיתבענו שתי כסף והאחר יכפור בכל חוץ מפרוטה או יודה בכל חוץ מפרוטה ונזקקין בית דין לפרוטה פי' כגון שיש לו עדי' שחייב לו פרוטה או שחיי' מודה ואינו רוצה לשלם ובזה אין צריך שתי כסף ואם בא שני לטעון פחות פרוטה אין שומעין לו אפילו שהתחילו בטענת פרוטה אין גומרין בפחות הפרוטה.
<h2>דף מג:</h2>
אמר לשנים תנו לו זה החוב שאני חייב לפלוני הן הן שלוחיו הן הן עדיו ומשתבעי שנתנו לו ופטורין ומשתבע מלוה שלא קבל ושקיל מהלוה כתובות וכתבו התוספות וכמה פסקנים שאין צריך שליח לפרוע למלוה בעדים. ויש חולקין אם העדים נשבעין היסת או כעי' דאוריתא כי רב אלפס והרמב"ם כתבו כי המלוה נשבע בנקיט' חפץ כדין הנשבעין ונוטלין לא שנא בשליח אחד או בשני שלוחין והשליח או השלוחין נשבעין הסת וכתב הרמב"ן דאי אמרי אהדריניה ללוה נשבעי' הסת כמו כן אם אמרו נתננו למלוה נשבעין ורמ"ה כתב כי משתבעו שלוחין ומלוה כעין דאוריתא כגון חנוני ופועלים. אינו נקרא מודה במקצת אלא אם כן הודה בדב' שאם היה כופר שיועיל לו כפירתו אבל אם לא יועיל כגון נ' בשטר ונ' על פה והודה בנ' שבשטר אינו מודה במקצת שאם יכפור בשטר לא יועיל לו.
